בימים האחרונים עבר בראשו של יאיר לפיד תסריט אלטרנטיבי. הוא ראה את ראש הממשלה נתניהו מקים ממשלה עם החרדים והימין הקיצוני, ומשאיר בחוץ את מפלגתו יש עתיד. הממשלה הדמיונית הזו הייתה תעתיק של הממשלות שהיו כאן במהלך השנים האחרונות, לפני הפוליטיקה החדשה וההדגשים החברתיים-כלכליים שאותם כפה הציבור במהלך מחאת 2011.
 

מפלגת הליכוד, נאום נצחון של נתניהו

בממשלה הריאקציונית היו שוב 30 שרים, וכל ההישגים שרשם לפיד במהלך החודשיים האחרונים היו יורדים לטמיון - לא שוויון בנטל, לא לימודי ליבה, ולא שולחן ממשלה באמצע המליאה, שיפורק ויסמל אולי את תחילת קץ הבזבזנות בצמרת המדינה.

בעיני רוחו ראה לפיד את עצמו מנהיג את האופוזיציה ומוביל ברחובות את צעדת המיליון נגד הממשלה שקמה בניגוד לרצון הציבור. הוא לא ייחל לזה, ולמען האמת גם לא האמין בזה.

לפיד ידע כי הברית שלו עם נפתלי בנט והבית היהודי, שהתהדקה מיום ליום, מונעת מראש הממשלה נתניהו את כל החלופות האפשריות. כאשר לפיד ובנט מאוחדים, אין לנתניהו ממשלה, והאיומים שלו לצאת מיד למו"מ עם החרדים אם לפיד יתעקש על תיק החינוך הם בעצם אולטימטום עקר, שלא לומר פתטי.

אתמול בשעה 12:55 בצהריים יצאה ההודעה. לשכת ראש הממשלה חוששת לדבר בשמה ולכן היא מוציאה מסרונים תחת הקרדיט: "גורמים בליכוד". הגורמים העלומים הללו איימו שאם בתוך שעות לא תהיה פריצת דרך במו"מ הקואליציוני, הליכוד יפנה למו"מ מואץ עם המפלגות החרדיות.

ההודעה הזו עשתה עוול בעיקר לחרדים. ראיתי אותם מסתובבים אתמול בכנסת עם פנים מאירות ועיניים בורקות מתקווה. הם האמינו שראש הממשלה מתכוון למה שהוא אומר. גם הם ראו את עצמם חוזרים לממשלה ולמשרדים שנגזלו מהם, יחד עם התקציבים הגדולים מינוס חוקי השמד. הם לא ידעו שנתניהו משתמש בהם, ואם ידעו, סירבו להפנים.

התוצאה הייתה כמובן אחרת. במקום משא ומתן מואץ עם החרדים פצח נתניהו במשא ומתן מואץ עם לפיד ובנט כדי להציל את הממשלה שלו ולהימנע מבחירות חדשות, הרות אסון. זה היה שיג ושיח בתנאים לא הוגנים, שניים מול אחד. כך גם תתנהל הממשלה הבאה, שתהיה בעצם שתי ממשלות: אחת מדינית ואחת חברתית-כלכלית. בראש הממשלה המדינית יעמדו נתניהו וליברמן.

בראש הכלכלית יעמדו לפיד ובנט, המנצחים הגדולים. שניהם, בעיקר לפיד המיועד להיות שר האוצר, לוקחים על עצמם הימור כבד. לא כל מלח או אפילו רב חובל יכול לקפוץ ולנהל בן לילה את הצי השישי.

נתניהו הקריב מבחינתו את הכל. הוא מצמץ פעם אחר פעם ואיבד מאחז אחרי מאחז לטובת לפיד ובנט. ככה זה כאשר אין לך כדורים במחסנית. אתמול שילם את המחיר שר החינוך גדעון סער. יאיר לפיד ראה בתיק החינוך את ספינת הדגל שלו. הוא משוכנע כי החינוך מכיל את כל ההבטחות שלו לבוחר, החל מתקציבים של מיליארד שקל לכוללים וישיבות חרדיים, ועד לטיפול בסוגיות כמו שוויון בנטל ולימודי ליבה. לפיד גם נתן מילת כבוד לרב שי פירון, מספר שתיים ברשימה שלו, ולא מהיום. פיצוץ סביב התיק הזה היה מוביל לבחירות חדשות.

גדעון סער, שבכלל רצה להיות שר האוצר, נלחם על הבית שנותר לו בכל הכוח. הוא יצא לקמפיין שאותו הגדרתי "צפון קוריאני". ארגונים שכפופים למשרד החינוך, ביניהם ארגון המורים והסתדרות המורים, או גופים שקשורים אליו בעבותות, כמו מרכז השלטון המקומי - התייצבו בזה אחר זה והביעו תמיכה בסער.

חברי מועצת התלמידים הוציאו גם הם הודעה תומכת. עוד מעט והיו מנופפים במאות דגלים קטנים מתחת ללשכתו של סער כאילו היה קים ג'ונג איל. גם החברים הטובים בתקשורת על כל גווניה התייצבו להגן עליו.

זה לא עזר. נתניהו לחם על סער עד הכדור הראשון. אתמול בערב התלונן שר החינוך היוצא שלא ידע כלל על ההסכם שנרקם מאחורי גבו. אולי. סער בעצם הודח ממשרד החינוך והוא משלם את המחיר על הכישלון של מטה הבחירות של הליכוד, בראשו עמד, ועל התגרויות נוספות בנתניהו במהלך הקמפיין, שעוררו עליו גם את כעסה של רעיית ראש הממשלה. היום יוצא סער למלחמת מאסף על תפקיד שר הפנים, אבל כאן מחכים לו יריבים קשים מצמרת הליכוד: סילבן שלום וגלעד ארדן.

השניים הללו רואים את מצאי התיקים הבינוניים והקטנים הפנויים שנשארו בידי הליכוד (תשתיות, תקשורת, הגנת העורף, עניינים אסטרטגיים וכו'), ולא מתחשק להם לרדת כיתה. הם לא היחידים.

מפלגת השלטון הולכת להפוך לזירת קרב קולקטיבית. צעירים חסרי מנוח שזכו במקומות הראשונים בפריימריז עדיין מבקשים להיות שרים. דני דנון, זאב אלקין, יריב לוין, ציפי חוטובלי וגם אופיר אקוניס וגילה גמליאל לא יוותרו בקלות. הם יילחמו זה בזה וגם בנתניהו. ועוד לא אמרנו מילה על רובי ריבלין, שהודח מתפקיד יו"ר הכנסת ופתח חזית של איש אחד נגד נתניהו, שאליה יצטרפו בהמשך ממורמרים אחרים.

ורק צחי הנגבי שותק. פעם, כאשר פגעו במעמד שלו, גייס הנגבי מאות חברי מרכז והפך את מצודת זאב. היום הוא מבין את מצבו במפלגה, אחרי שנים שבהם היה בקדימה. הוא יחכה להזדמנות הבאה. עד אז יישב בשקט, ללא תפקיד, ויתמוך בכל מהלך של נתניהו מבחוץ.