תודה מיוחדת לעורך הכתבה יאיר קראוס

כשיסתיימו ימי האבל על מותו של השוטר זידאן סייף תחזור המדינה להפלות את העדה הדרוזית. אולי מותו יגרום להבין שהגיע הזמן להתייחס לאזרחים הדרוזים כשווי זכויות מלאים, גם בימי שגרה
ספרי הקודש המוכתמים בדם ברית האחים שנקשרה בין יהודים לדרוזים, הביאו לראשונה מאז הקמת המדינה, עשרות חרדים ודתיים לרחבת בית העם בכפר הדרוזי יאנוח-ג'ת שבגליל. סייף, השוטר הראשון שנכנס לבית הכנסת בהר נוף בניסיון לעצור את מסע הטבח שהשתולל שם הוא איש הביטחון הדרוזי השני שנהרג מאז שהחל גל המהומות האחרון.

כעת, כשבן נוסף של העדה מוסר את נפשו למען העם, כולם מגלים שוב עד כמה החיבור והקשר הוא משמעותי ובלתי ניתן לניתוק. אבל מדוע אנחנו לא זוכרים אותם ביום-יום?
 

הלוויתו של זידאן סייף צילום: יאיר קראוס

המרחק הקצר בין הכפר יאנוח לכפר ורדים, מעולם לא היה דוגמה ראויה יותר לסגנון החיים שהמדינה מעניקה לדרוזים. תשתיות מפוארות ושירותים מצוינים בכפר ורדים אל מול דרכים רעועות, בנייה מבולגנת וחסרת סדר, מאבקים יום יומיים בדרישה לקרקעות לבנייה לצעירי העדה ומצוקה גדולה בפרנסה הם מנת חלקם היום יומית של הציבור הדרוזי בישראל.

רבים מהם, הן כחלק מנאמנות חסרת פשרות למדינה והן בשל קושי במציאת עבודה בוחרים בשירות ארוך ומשמעותי בכוחות הביטחון. הם מוכנים ללא כל שאלה להגן על חיינו ללא שאלת גזע ודת. אולם למרות הכול, נראה כי בחברה הישראלית לא מוכנים לקבל אותם.

מצד אחד, הם דוברי ערבית ומזוהים בקרב אזרחים יהודים רבים כ'ערבים' על כל הסטראוטיפים הנלווים לכך. ומצד שני, המדינה עצמה מתנכרת אליהם. בזמן שהערבים זכאים לקידום ולאפליה מתקנת במקומות עבודה. הדרוזים הנאמנים, שמשרתים בצבא ובכוחות הביטחון לא זכאים לכל אלו. לטענת הדרוזים, המהומות הקשות בכפר אבו סנאן בשבוע שעבר, פרצו בגלל קריאות מעליבות של ערבים-מוסלמים בעדה הדרוזית על רקע תמיכתה ותרומתה לישראל.

120 אלף דרוזים חיים בישראל ב-17 יישובים. בעוד מצבם טוב יותר בהכנסה לנפש מהמגזר הערבי, הרי שהם רחוקים מאוד מההכנסות של המגזר היהודי. בעוד ההכנסה הממוצעת לנפש בכפר הדרוזי יאנוח-ג'ת לדוגמה עמדה בשנת 2010 על פי נתוני הלמ"ס על 5,069 שקלים בממוצע, הרי שבכפר ורדים, היישוב היהודי הצמוד ההכנסה הממוצעת לגברים ולנשים עומדת על 11,268 שקלים - כמעט פי שניים הפרש בהכנסה למרות שהיישובים שצמודים זה לזה.

בשל מיקומם הגיאוגרפי של היישובים הדרוזים בלב שמורות טבע, הם נאבקים זה שנים מול מערכת משפטית מחמירה הקונסת אותם בסכומי עתק בגין בנייה לא חוקית, בזמן שלטענתם אין להם כל ברירה אחרת לאור חוסר באדמה פנויה במרכזי היישובים.

אבל עד כמה למדינה אכפת מכל זה? עד כמה המדינה יודעת להוקיר, להעריך ולקדם את אלו שפועלים למענה ולטובתה? נראה שרק כאשר דם מעורב בסיפור היא דואגת לומר כמה העדה הזו יקרה ומשמעותית.
בשעת הדמדומים, ביום הלווייתו של סייף, עשרות יהודים חרדים שליוו אותו בדרכו האחרונה התפללו מנחה בלבו של הכפר הדרוזי. עבור רבים מהם זה היה ביקור ראשון ביישוב לא יהודי, ונדמה היה שמשהו נסדק. ההכרה של המגזר החרדי בגיבור הקדוש שהקריב את חייו למענם, חשפה את החברה החרדית לעדה שבתי העלמין הצבאיים שלה מלאים בגיבורים.

 עם תום ימי האבל, נחזור לשגרה, למאבקי הכוח, לאפליה ולהתעלמות. אבל אולי גם משהו אחר יתעורר. אולי יהיה זה דמו של סייף שנמהל בדם הרבנים בבית הכנסת ונספג בסידור התפילה שיביא את המדינה להבנה כי הגיע הזמן להתייחס לאזרחים הדרוזים כשווי זכויות גם בימי שגרה.

זוהי העת לחבק את חברינו לנשק ולחיים, ולתת להם את התחושה שאנחנו דואגים להם. לעתיד עם פרנסה, לקרקע לילדים, ולייצוג הולם בציבוריות הישראלית . בצבא הם זוכים לכבוד והערכה, אבל כאשר הם פושטים את המדים הם נעמדים באותה שורה עם המגזר הערבי שלא משרת בצבא והיחס הזה הוא מקומם.

אם רוצים שברית הדמים הזו תשמר, על הממשלה ושריה להפשיל שרוולים ולהתחיל לתקן עוול של שנים. אין זמן טוב יותר מעכשיו.