1. נפל דבר בפריים טיים הישראלי כשלינה מחול שרה את "بيذكر بالخريف", גרסתה של פיירוז הלבנונית לקלאסיקה הצרפתית "Les Feuilles Mortes" המוכרת גם באנגלית כ"Autumn Leaves"/ "עלי שלכת", כפי שתורגם גם לעברית על ידי נעמי שמר, זכה כבר לאינספור ביצועים מגדולי הזמרים במאה האחרונה, והוא מוכר היטב לאוזן הישראלית. הביצוע שלו היה מושלם באמת, אבל ברור שזה בכלל לא כל הסיפור כאן, אלא משהו אחר לגמרי: תרבות בערבית, שיר בביצוע של זמרת ערביה, זוכה לתשואות בפריים טיים הישראלי, מדמויות מפתח במוזיקה הישראלית ומהקהל כאחד. זה, חברים, דבר שעדיין לא היה כאן.

יש תקדימים לזמרות ערביות ולשירים בערבית (או במרוקאית בעלת הצליל הדומה לאוזניים פחות בקיאו) במיינסטרים הישראלי: חיה סמיר, מירה עוואד, מרים טוקאן מ"כוכב נולד" ונסרין קדרי זוכת "אייל גולן קורא לך", תאמר נאפר ו-DAM, סאז, ואפילו כנסיית השכל, שמעון בוסקילה, ריטה, אהוד בנאי ואישתאר. אבל לינה מחול היא אחרת מכולם - אחרת בכלל הבמה המרכזית יותר, אחרת בגלל הקונסצנזוס המוחלט באהדה לביצועים שלה, אחרת בגלל הקוסמופוליטיות שלה - השפעות מניו יורק ומדמשק, שיר צרפתי בגרסה לבנונית, והכל, ובעיקר הקול, פשוט מעולה.

שלומי שבת אמר ש"הילדה הזאת אולי תביא את השלום". לא בטוח. מחיצות לא נופלות כל כך מהר. אין לדעת מה תספוג מהקהל הישראלי הדעתן כשתצא מהאולפן המשוכלל של "דה וויס", או ברגע כשתתבקש לענות על שאלות קשות יותר מאשר "איך השיר הזה יושב עלייך". ובכלל, אין סיבה לצפות ממנה (או ממנאר שהאב, לדוגמה, או מכל הזמרים האחרים שהוזכרו כאן) שתיקח על עצמה את המשא המעייף של הייצוג. יכול להיות אפילו שהיא בכלל לא מודעת למסר העובר ממנה, אולי כבדרך אגב. ובכל זאת, ברצותה או שלא, מחול קבעה אבן דרך בהתייחסות מדורת השבט לתרבות המודחקת של ערביי ישראל, ובעצם גם לתרבות המודחקת של היהודים יוצאי ארצות האסלאם. זה לא קולוניאליזם, לא (רק) חיבוק דב הגמוני, בטח לא סירוס. כשמתחילים לכבד תרבות אחרת (בשעה טובה), סכסוכים מתחילים להיפתר. ואם זה לא ברור, מחול אחת משלוש הזמרות הכי טובות במשחק, ופייבוריטית ברורה בנבחרת של שבת. העניין הוא שהיא כבר השיגה ניצחון משמעותי יותר.